היה זה בסוף שנות השבעים של המאה שעברה.
הייתי בת 12 בערך, גרתי במרכזה של עיר הנושקת לים התיכון, למעשה גדלתי על שפת הים.
החיים היו פשוטים, האנשים היו קשי יום וחיו במרדף מתמיד אחרי הלירה (כן, פעם היה כאן מטבע שכזה), האבות פירנסו והאימהות גידלו את הילדים, שמרבית שעות הפנאי שלהם עברו "בשכונה".
והים מאז ולתמיד היה כחול ובוגדני.
למרות כחול הים והשמים, העיר הייתה אפורה והימים התנהלו בעצלתיים.
הבניינים היו נמוכים וישנים, הגינות מוזנחות מלאות עשבים שוטים וכמעט תמיד יכולת לראות ילדים ברחובות עד שעות הערב המאוחרות עם כדור, אופניים, חבל וגומי.
הייתי בת 12 בערך, גרתי במרכזה של עיר הנושקת לים התיכון, למעשה גדלתי על שפת הים.
החיים היו פשוטים, האנשים היו קשי יום וחיו במרדף מתמיד אחרי הלירה (כן, פעם היה כאן מטבע שכזה), האבות פירנסו והאימהות גידלו את הילדים, שמרבית שעות הפנאי שלהם עברו "בשכונה".
והים מאז ולתמיד היה כחול ובוגדני.
למרות כחול הים והשמים, העיר הייתה אפורה והימים התנהלו בעצלתיים.
הבניינים היו נמוכים וישנים, הגינות מוזנחות מלאות עשבים שוטים וכמעט תמיד יכולת לראות ילדים ברחובות עד שעות הערב המאוחרות עם כדור, אופניים, חבל וגומי.
